במאה השנים האחרונות, ניתן לזהות שינויים משמעותיים בתפקודה של המשפחה ובאופן השפעתה על התפתחות האישיות של הילד בגיל הרך. המשפחה המסורתית עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת כללה שלושה דורות בבית (סבים, הורים וילדים) ובה האב היה הפוסק הבלעדי והאם היתה אחראית על גידול הילדים. במשפחה זו המסרים היו ברורים והילדים גדלו להיות צייתנים למשמעת הקפדנית שהיתה המוקד בחינוכם. בתקופה המודרנית (שנות השישים עד לשנות התשעים) אנו עדים לחינוך מתירני שאפיין משפחות רבות במשטרים דמוקרטיים, וגרם לילדים לגדול כשהם מבולבלים, עסוקים בפריצת גבולות ומתקשים לקבל סמכות בבגרותם. במקביל משפחות אחרות המשיכו לדגול בחינוך אוטוקראטי ונוקשה המגדל ילד צייתן שנענה לציפיות של הדמויות הסמכותיות בסביבתו.
בשלושת העשורים האחרונים אנו עדים להתפתחות ההורות הפוסטמודרנית המתאפיינת בשבירת מוסכמות, הבנה שאין אמת מוחלטת, ותפיסת הילד במרכז.
אנו חיים כעת בתקופה שבה החברה משדרת דה-לגיטימציה לאינטואיציה ההורית הטבעית שהיתה חוט השידרה של ההורים בתקופות קודמות. ההורים בתקופה זו חשים מצד אחד מבולבלים כתוצאה מהצפה במידע וגישות תיאורטיות שונות להורות, ומצד שני מרגישים מותשים וחסרי אונים כתוצאה מהרצון להיענות לדרישותיו ההולכות וגוברות של ילדם.
מתוך ראיית הילד במרכז המשפחה, ניתן לזהות בבירור את הרצון של ההורים לגונן ולחסות על הילד עד כדי כך שבמשפחות רבות נוצר היפוך תפקידים. הילד הוא הקובע את סדר היום ואת מהלך העניינים בבית, כשההורים מנסים לרצות אותו. זאת במקום להוות דמות סמכותית, המסייעת להתפתחות תקינה של הילד.
אנו מזהים יותר ויותר ילדים שפיתחו דפוס התנהגותי של 'מאבקי כח' עם ההורים, כשהם אינם מוכנים לשתף פעולה עם סדר היום הנהוג בבית ומנסים לפרוץ את הגבולות בכל אינטראקציה עם ההורה ("לא רוצה. לא בא לי"). אנו מזהים יותר ויותר ילדים שפיתחו דפוס התנהגותי של 'פינוק' כשהם מחכים באופן פאסיבי שההורים ישרתו אותם, גם בשלב שבו הם מסוגלים לעשות את הדבר בעצמם ("תביאו לי. תעשו לי. תקחו בשבילי. תתנו לי. תקנו לי"). אנו גם מזהים יותר ויותר ילדים שאימצו 'דפוס העסקה' ועושים כל שביכולתם כדי לגרום להורים להפעיל ולהעסיק אותם ("אמא/אבא תשחקו איתי עכשיו. אמא/אבא משעמם לי").
ילדים אלו, בבגרותם, משלמים מחיר כבד לעתים, על הקושי לגלות יוזמה ועצמאות במצבי התמודדות עם סביבתם החברתית שאינה מוכנה לגונן עליהם כפי שעשו זאת הוריהם בצעירותם.
ההורים שאיתם נפגשתי במהלך שבע עשרה השנים האחרונות, ומייצגים היטב את ההורים בתקופתנו, שואלים כולם את השאלה הבאה: "כיצד אני יכול לגדל ילד שיצליח בחייו ?"
במלים אחרות, ההורים מתלבטים בשאלה:
"כיצד אני יכול לגדל ילד בעל ביטחון עצמי, המצליח להשתלב היטב וביעילות בכל סביבה חברתית וממצה את הפוטנציאל האישי שלו ?!"
כדי שמטרה זו תושג, ההורים לילד בגיל הרך זקוקים להבנה ברורה של תפקידיהם בחינוכו של ילדם.
התפקיד המרכזי של ההורים, מלבד סיפוק צרכיו הפיזיים של ילדם, כולל שני מרכיבים:
הראשון כולל תמיכה אמפטית ועידוד ההתפתחות העצמאות של הילד כיישות בעלת שליטה עצמית. הדבר יקרה כאשר כל הורה ידע ויכיר בעובדה שילדו מסוגל ויכול להפעיל מנגנונים של וויסות עצמי, איתם הוא נולד.
כך למשל, הורה שנותן לגיטימציה לרגש התסכול של הילד כאשר הוא לא מקבל דבר שהוא רוצה בו (רוצה להישאר בגן השעשועים אך צריך לחזור הביתה) ומבטא אמפטיה כלפיו, עושה זאת כי הוא מאמין ביכולתו של הילד, להפעיל וויסות רגשי, המאפשר לו להגיע בעצמו לתחושת רגיעה. כך למשל, כשההורה יאמין ויסמוך על יכולתו של הילד לפתח תחושת אמון בהורה וביטחון בנוכחותו גם כשההורה לא נוכח פיזית לידו, בזמן הכניסה לשינה.
המרכיב השני כולל תיווך המציאות הנוכחית, יחד עם העברת מסרים ערכיים, שנועדו לאפשר לילד להתאים את התנהגותו לדרישות המציאות בסביבתו (למשפחה, לגן הילדים, לחוג וכו'). כך למשל, כשההורה מבטא סמכות אמפטית התומכת בקושי הרגשי של הילד לשתף פעולה עם דרישות המציאות (כשצריך לחזור הביתה מהג'ימבורי, כשצריך לצאת בבוקר לגן, כשצריך להתקלח, כשצריך לאסוף את הצעצועים בחדר, וכשצריך להיפרד בבוקר בגן). כך למשל, כשההורה מאפשר לילד להכיר באופן ידידותי את מושא הפחד, ולמשל כשההורה מפסיק את המריבה בין האחים ומאפשר להם ללמוד את הדרך ליצור דיאלוג מילולי בינהם במקום להשתמש ב'תוקפנות פיזית'.
הקשיים, ההתלבטויות וההתמודדויות של ההורים כיום, הופכים את הספר 'קסם ההורות' לרלוונטי וחשוב לכל ההורים לילדים בגיל הרך, המתמודדים ומתלבטים לגבי אופן גידול הילד וחינוכו.
'קסם ההורות' הינו ספר המאופיין בגישה מעשית ומלמד את ההורים כיצד למלא את תפקידם בגידול ילד בעל אישיות בריאה ועצמאית, תוך מתן תשובות למצבי התמודדות בהם נתקלים כל ההורים לילדים בגיל הרך.
במהלך קריאת הספר, ההורים מוזמנים לבחור את תפיסתם החינוכית ולהחזיר לעצמם את 'חוט השידרה' כדמויות חינוכיות וסמכותיות, לצורך התפתחות תקינה של אישיות הילד בגיל הרך, ולקראת היותו אדם בוגר המשתלב בקהילה ותורם לה מתוך מימוש הפוטנציאל האישי.
